שבת פרשת תזריע מצורע - חס"ה לשבת

למה דוקא המצורע נדרש לגלח את כל שערו? מה גרם לר׳ חיים ברלין לבכות בדמעות שליש כשהיה קורא את שיר השירים? ולמה כדאי לטבול בשבת בבוקר? • חידוש סיפור והלכה לשבת פרשת תזריע מצורע

יום חמישי כ״ט ניסן תשפ"ו | 16.04.2026 | 13:30

חידוש

"וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו" (יד, ט)

צריכים להבין, מדוע נצטווה המצורע לשם טהרתו לגלח את כל שערו, מה שלא מצינו אצל אחרים בעת טהרתם?

אלא, מסביר מרן בעל ה"בן איש חי" (דרשות, פרשת טהרות ד"ה וגילוח) הסבר נפלא עד למאוד, הטומן בתוכו מוסר השכל גדול!

מובא בחז"ל (ערכין טו:) כי הצרעת באה על האדם בעוון לשון הרע שמדבר על חברו. ומדוע פותח האדם את פיו לדבר רעה על חברו? כי חושב הוא שחברו עשה לו רע, פגע בו, או לקח ממנו משהו, ולכן יש לו תרעומת עליו. אך אם האדם היה מתבונן לרגע, כפי שיהודי מאמין צריך להתבונן, אזי היה מבין כי האדם שפגע בו, כלל לא עשה זאת מרצונו, הוא רק היה שליח מאת ה' יתברך. אמנם, איננו מבינים חשבונות שמים, מדוע זה היה צריך להגיע דוקא על ידו, אך כך נקבע מלמעלה.

לפעמים, אף נראה לאדם שחברו לקח ממנו, מנע ממנו איזו טובת הנאה, ובלבו הוא כועס ואינו רגוע. אבל כשמתבונן בדברי חז"ל (חולין ז:): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה", כלומר כל דבר שנמצא בבריאה, הכל מכל כל מושגח על ידי ריבונו של עולם, אין לו לאדם להתרעם, שהרי זה לא הוא עשה לי, ריבון כל העולמים הוא שעשה לי... לכן נצטווה המצורע לגלח את כל שערו, בכדי ללמדו, שכל דבר הקורה עמו הוא מאת הבורא יתברך בהשגחה פרטית ומיוחדת.

וכיצד ניתן להפיק את הלקח מכך? הבה ונתבונן: כשאדם רואה את שערות ראשו, הוא יכול לחשוב שהשערות כולם גדלים זה על זה, דוחפים זה את זה, לוקחים האחד את מקומו של השני. אך האמת הוא, שלכל שערה ושערה יש גומא מיוחדת שממנה היא יוצאת, לכל שערה ושערה יש מקום מיוחד שנתן לו הבורא.

ומתי רואים זאת בבירור יותר? כאשר האדם מגלח את שערותיו, אז הוא יכול להתבונן ולראות שלכל שערה יש את הגומא שלה, אף אחד לא גונב ולוקח את מקומו של השני, ואין מלכות נוגעת בחברתה.
 

סיפור

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (יב, ג)

מסופר על רבי חיים ברלין גאב''ד מוסקבה, בהיותו בערוב ימיו בירושלים, שרגיל היה לקרוא בתורה בבית מדרשו מידי שבת בשבתו, כשהוא קורא בנעימות מיוחדת ובדקדוק רב. רבים מבני ירושלים באו להתפלל בבית מדרשו כדי לשמוע את הקריאה, ובהגיע חול המועד פסח, נהרו המונים לבית מדרשו על מנת לשמוע אותו קורא שיר השירים בלהט הנפש ובהשתפכות האהבה. כולם המתינו לרגע בו היה קורא את הפסוק (שיר השירים א, טו) הנך יפה רעיתי, הנך יפה עיניך יונים, אותו היה קורא בהתלהבות גדולה ומתמוגג בדמעות שליש.

תלמיד קרוב היה לו לרבי חיים ברלין, הלא הוא רבי אריה לוין, וכפי שהוא עצמו העיד בזכרונותיו: ואמנם חסדי ה' כי לא תמו, שהרי הנה הופיע מעלת כבוד תורתו, הגאון חמדת ישראל רבי חיים ברלין זצ"ל בן הגאון רבן של ישראל הנצי''ב זצ"ל, נתן ה' חיני בעיניו לקרבני ממש כאבא את בנו יחידו, ולא זזה ידי מתוך ידו. וגם בענוותנותו הגדולה, קבע אתי שיעור ללמוד בשעה מאוחרת בלילה ולפעמים בבוקר, הוא אהב מאד את משפחתי וכאב יקר התעניין במצבנו.

רבי אריה לוין כתלמיד קרוב, החליט שנה אחת לשאול את רבו, מהי הסיבה לכך שכשמגיע לפסוק זה מידי שנה בשנה, מתמוגג הוא בדמעות שליש. והלא פסוק זה מתאר כה יפה את האהבה השוררת בין הקב"ה לכנסת ישראל, ומה יש לבכות ולהצטער בפסוק זה. אספר לכם את הענין, ענה רבי חיים ברלין. בהיותי רב במוסקבה, נכנס אלי פעם יהודי וביקש לדבר אתי ביחידות, חשבתי לעצמי מי יודע לאיזו צרה נקלע אותו יהודי, עד שמתבייש לדבר בנוכחות אנשים זרים. נכנסנו לחדר צדדי, ומה מאד הופתעתי שכל סודו היה שאשתו ילדה בן זכר למזל טוב, והוא בא להזמינני למול אותו. שאלתי אותו כמובן, הגד נא לי מה הסודיות בדבר? והרי רבים מלים את בניהם כדת משה וישראל. להוי ידוע למר, השיב לי, שאני גר בסביבה גויית לחלוטין, ואף אחד משכני ומכרי אינו יודע שאני יהודי, אני בעל בית מסחר גדול לצרכי דת נוצריים, וכמובן אם יוודע שאני יהודי, אאבד את פרנסתי המרווחת. וכמו כן, מי יודע אם אין חשש לחיי, ועל כן אני שואל איך אפשר לסדר את הברית, כך שאף אחד לא ירגיש בדבר.

כמובן, במקרה כזה לא היה מקום לחשוב על קיום המצוה בהידור, לא במנין עשרה ולא בסעודת מצוה כנהוג בישראל, ולכן אמרתי לו שהוא יהיה מוכן להיות הסנדק, להחזיק את הילד על ברכיו, ואז נוכל לסדר את הברית לבדנו. לא אוכל רבי, השיבני אותו יהודי בבהלה, לב רך לי ולא אוכל להסתכל בפצוע, ואיך אוכל לראות כשימולו את בני הרך? ושמא ירעדו ידי ויישמט הילד מחיקי. שאלתיו עוד כמה פרטים אודות מצבו, מקום דירתו וכדומה, ויעצתיו כך: ראשית ישלח באותם ימים את כל המשרתות הנכריות הנמצאות בביתו, כדי שלא יראו מה עושים שם. שנית, היות ונמצא בעיר רופא יהודי מנתח מפורסם, שאף רבים מגויי העיר מזמינים אותו, יזמינו אם כן ליום השמיני המיועד להיות נוכח בזמן הברית, ולשכניו יספר שנתגלה בתינוק פגם גופני וזקוק הוא לניתוח קל. ואני אבוא עם הרופא לזמן המיועד, הרופא יהיה הסנדק ואני המוהל, והרופא יוכל אחר כך לבקר כמה פעמים לפקח על ריפוי המילה.

ביום המיועד, בא אותו יהודי להובילני לביתו יחד עם אותו רופא מנתח מפורסם, עברנו רחובות ואזורים שבכל שנות ישיבתי במוסקבה, לא היתה לי הזדמנות לעבור שם. הגענו לבית מסודר בנוסח אצילים שאין בו שום סימן ליהדות, היו בו פסלים וצרכי דת רבים של נוצרים. סידרנו את הבית כהלכתו, כשהרופא היה סנדק ואני המוהל, וכשנפרדתי ממנו בקשתיו לסור אלי ביום השלישי למילה, כדי להודיע לי מה שלום הילד.

לאחר שלושה ימים הגיע אותו יהודי לביתי, ומכיון שחשד בי שהזמנתי אותו כדי לשלם לי שכר טרחה, הושיט לי שטר של עשרה רובלים, כמובן שסירבתי לקבל. הוא חשב שאיני מסכים לסכום זה, והוסיף עוד סכום עד שהצלחתי לשכנעו שאיני מקבל תמורת המילה, גיליתי לו כי כוונתי במה שהזמנתיו לביתי היה, כי רצוני עז לדעת מהי הסיבה שהניעה אותו לקיים הברית במסירות נפש, למרות שראיתי שאין לו שייכות ליהדות כלל.

לשמע דברי אלו החלו עיניו להוריד דמעות. ובראש מורכן אמר: יודעני רבי שהתרחקתי ממקור מחצבתי, ולפעמים עלי לבי דווי, אולם לפי מצבי אינני יודע אם כבר אוכל לשוב בתשובה שלמה, וכאן החל לבכות בדמעות שליש. לאחר שנרגע קמעא המשיך, חושבני כמו כן, שבני זה הרך הנימול יהיה כתוצאה ממצב זה רחוק עוד יותר ממני מיהדות, שכן אני בצעירותי לפחות גדלתי בבית הורי כיהודי לכל דבר, אולם בני, הרי לא יכיר כלל שום סימן של חיי יהדות, אבל בכל זאת, הרי יתכן אמנם באופן מוזר ביותר, שכאשר בני יגדל, יזדמן שיכיר חיי יהודים ויהדות, ואולי יתעורר בו הניצוץ וירצה להיות יהודי, ועל כן איני רוצה לחסום בפניו את הדרך לשוב למקור מחצבתו, דבר שיקרה אם לא יהיה נימול. על כן התאמצתי למולו בכל כחי, כדי שתהיה הדרך פתוחה לפניו, ויוכל בקלות לשוב למקור מחצבתו.

כשהגיע רבי חיים ברלין לסיום הסיפור, החל שוב מתרגש עד לדמעות, והוסיף: במאורע זה התפרש לי מאמר חז"ל על הפסוק הנ"ל: הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים. שהייתי מתקשה להבינו כל ימי.

חז"ל (לא נמצא מקור למדרש זה, ועיין רש"י שם) דרשו את כפילות המילים 'הנך יפה' כך: הנך יפה לפני החטא, והנך יפה לאחר החטא. והדבר אינו מובן כלל, מהו היופי שלאחר החטא? אולם במאורע הנ"ל התבהרה כוונתם, והתשובה היא בסיפא של הפסוק - עיניך יונים.

שכן אחת מסגולותיה של היונה היא, שאינה מתרחקת מקינה מרחק כזה שלא תדע את דרכה חזרה. וזהו מה שאמרו חז"ל: הנך יפה לאחר החטא, סיים רבי חיים ברלין, בן ישראל אף שחטא והתרחק מרחק רב ממקור מחצבתו, בכל זאת עדיין מפנה ראשו לאחוריו, ומשתדל במסירות נפש שלא יאבד דרכו לגמרי בחזרה לקינו, ואם לא הוא, אז לכל הפחות זרעו יוכל לשוב ליהדות. וזהו השבח של 'עיניך יונים'. (מוסר חכמים).

הלכה

טבילה ביום שבת קודש

א. צריך לטבול בבוקר יום השבת, כי הפרש גדול יש בין קדושת ליל שבת לקדושת יום שבת שהיא קדושה יתירה. וכתב בספר ילקוט ראובני שהטובל בשבת בשחרית נחשב לו כטבילת כהן גדול ביום הכיפורים. והטוב ביותר לטבול לפני תפילת שחרית, ואם לא יכול כדאי בכל זאת לטבול אחרי התפילה כי יעזור לו להמשיך עליו קדושת שבת דבחי׳ היום יותר בריבוי ושפע.

ב. צריך להיזהר מאוד כשהולך למקוה ביום שבת קודש לא לדבר שם, כי בשב״ק בפרט צריך לשמור את פיו מלדבר דברים בטלים.

ג. יכוין בטבילה להמשיך עליו תוספת קדושת נר"ן דיום השבת שהם בחי' הדוכרא, ואינו ח"ו מפשיט מעליו קדושת ליל שבת, וטוב לטבול שתי טבילות אחת להעביר רוח הטומאה, והשניה לקבל תוספת שבת.

ד. מי שאינו יכול לטבול בבוקר ביום השבת מפני הצינה או דבר אחר, יכוין בערב שב"ק בחמשה טבילות האחרונות שהם כנגד נרנח"י דנר"ן דליל שבת וכנגד נרנח"י דנר"ן דיום שבת.

ה. דעת מו״ר מופת הדור שיש להחמיר ולא לטבול אפילו במים פושרים, ולדעת האור לציון אפשר להקל במים פחות משלושים ושבע מעלות, לכן הטוב ביותר לטבול במים קרים.

מוגש ע"י ראש כולל ישיבת המקובלים "נהר שלום" הרה"ג רבי יוסף שמואלי שליט"א
מתוך מאמרי מורנו ורבנו הגאון המקובל רבי בניהו שמואלי שליט"א על פרשת השבוע

בברכת שבת שלום ומבורך!